השבוע בסדרת הראיונות שלנו מחוללי שינוי מעוררי השראה, אלאנה משוחחת עם מריאן מנילוב – מארגנת שטח, אסטרטגית תקשורת, כותבת וממייסדות The Engage Network. במהלך קריירה של יותר מ-20 שנה, מנילוב ניהלה קמפיינים ותוכניות עבור קבוצות כמו אמנסטי אינטרנשיונל וגרינפיס אינטרנשיונל, ולאחרונה סייעה לעובדי וולמארט להתארגן ולדרוש זכויות טובות יותר. היא גם ממייסדות המרכז לחינוך ציבורי ללא מסחר ושימשה בעבר כמנכ״לית שלו.
באיזה אופן שינתה Occupy את גישתך להתארגנות?
מבחינתי היה הבדל גדול בין ללמוד מרחוק על מעגלים מבוזרים של אנשים שמתארגנים, לבין לחוות זאת בעצמי בניו יורק. היה אדיר לראות את זה קורה, ומה שלמדתי ישפיע על ההתארגנות שלי למשך שארית חיי – במיוחד החלקים שלא עבדו. לפעמים היה מתח בין החלקים שעבדו לאלה שלא, ומדי פעם התרחשו בפארק אירועים אלימים, ובכל זאת מאות אנשים קיבלו אוכל מדי יום. ממש כמו בחיים.
למדתי הרבה על קהילה של דאגה הדדית – Occupy האכילה אנשים והיו בה ספריות וצוותי רפואה. Occupy הראתה שאפשר לעשות דברים מתוך דאגה לזולת. יש הרבה חשש מדאגה בקנה מידה גדול – ראינו את זה בעבודה עם וולמארט. בעבודה עם עובדי וולמארט השתמשנו במודל של קיום מעגלים קטנים והתארגנות מבוזרת, שעזר לפתח מבנים שאפשרו יצירה משותפת. ממש ברוח Occupy.
מהן נקודות החוזק והחולשה של Occupy?
יש כוח ביצירה משותפת ובעובדה שכל אדם יכול להתחיל מעגל קטן. כך דברים קטנים ומקומיים יכולים להצטבר להשפעה גדולה, אפילו עצומה.
נקודת חולשה הייתה שבכל מקום תנועות Occupy פעלו לפי מודל אחד. הייתה בהן השתקפות של תרבות ומבנים תאגידיים, וחיקוי שלהם במקום בידול מהם. למשל, כולם התמקמו בפארקים והקימו מטבח. אולי זה לא היה בהכרח הדבר הטוב ביותר לעשות בכל מקום. מכיוון שכבר אין בפארק נוכחות גדולה ובולטת לעין, יש תפיסה שגויה ש-Occupy מתה. ככל שהתנועה גדלה, ייתכן שאספות כלליות אינן מתאימות לכולם. אפשר לראות את הגיוון של Occupy ב-OccupyOurHomes וב-OccupyStudentDebt. יש כוח בגיוון וביכולת להגיב לצרכים מקומיים ולהמציא פתרונות ייחודיים שמתאימים ביותר לכל מצב, ובו בזמן לחלוק זהות משותפת.
Occupy לא דעכה. היא התגוונה. היא עוברת את מחזור החיים הטבעי שלה. מה שמעניין אותי יותר הוא הפרקטיקה של פרמקלצ׳ר ב-Occupy.
מה תפקידן של התקשורת והטכנולוגיה? ומה יחסי הגומלין בין העולם המקוון לעולם הלא מקוון?
לאורך תנועות השינוי האלה אנחנו רואים מעבר מתקשורת משודרת לתקשורת של אנשים.
אנשים בשטח מגיבים מהר יותר ובגמישות רבה יותר. אנחנו בתקופה של יצירה משותפת. העתיד שייך לתנועות שמובלות בידי אנשים – התארגנות שטוחה, מעגלים קטנים. ב-Occupy הייתה חשיבות רבה לאנשים בשטח, אנשים שרק התחילו ללמוד על תקשורת.
טכנולוגיה נהדרת לשיקוף ולסיוע לאנשים להתארגן. היא הגדילה את היכולת למצוא תחומי עניין משותפים. אבל תמיד יש צורך בצוות שטח שפועל בזמן אמת. בלי פעילות בשטח זו גישה אחרת – יש צורך ביחסי גומלין בין השניים.
מה שאני אוהבת ב-Loomio הוא שהיא מרגישה כמו פגישה. לכל אדם יש אפשרות להעלות שאלה, ובו בזמן היא גם כמו מי שרושמים את פרוטוקול הפגישה. באספה כללית יש מטבע הדברים הטיה לטובת אנשים שמדברים יותר, דוברי אנגלית, גברים, אנשים כמוני מניו יורק שמסוגלים להתפרץ לדברי אחרים ותוקפניים יותר בדיבור – ואילו ב-Loomio זה קצת שונה והיא יוצרת תנאים שוויוניים יותר.
מה נדרש כדי לתרגל יחד את המיומנות של דמוקרטיה יומיומית?
ברמה אחת, היכולת להשתתף בדמוקרטיה קשורה לצרכים. לפעמים התנועה ממוקדת מדי בפעולה ישירה – וכך היא אינה נגישה לאנשים החיים בעוני. בקבוצות של וולמארט הרבינו להביע הערכה ולתת משוב חיובי כקהילה – עבור חלק מהאנשים זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אי פעם ראה בהם מנהיגים.
אני חושבת שיש אנשים שמרגישים שאין להם קול. התרגול הראשון של דמוקרטיה הוא העידוד בתוך מעגל, רשת או קהילה לכך שלכולם יש קול, ולוודא שאומרים לאנשים שוב ושוב שיש להם ערך, עד שהם יכולים לראות זאת בעצמם.
דיברת על החשיבות האנושית מאוד של אהבה בעבודה. איך אהבה באה לידי ביטוי בהתארגנות ובבניית תנועה?
בכל תנועה חברתית יהיו אנשים שמפרסמים ב-Facebook, אנשים שמבשלים לכולם ואנשים שמטפלים בילדים – העניין הוא לתת שם להבדלים ולהעריך את כולם באותה מידה.
בתוך ארגונים, אנשים שיוצרים קשר מעבר למחסומים מקרבים בין אנשים. בתנועות אמיתיות, חיי העבודה וחיי המשפחה הופכים לאחד. אבל אנשים חוששים שאם יביאו את כל מי שהם, זה יפריע להשיג את ״המטרה״ או לבצע את ״העבודה האמיתית״. אנחנו צריכים איזון בין קהילה למטרות.
יותר מדי קהילה בלי מטרות זה מה שהיה לפעמים ב-Occupy. יותר מדי התמקדות במטרות ובמנהיגות בלי קהילה מאפיינת את המתחם התעשייתי של העמותות, שלמעשה לא מצליח לעשות הרבה. כל כפר וכל תנועה מגדירים אחרת את האיזון הנכון.
מה הקשר בין טיפול עצמי פנימי או דאגה לעצמנו לבין העבודה החיצונית של דאגה לאחרים?
התארגנות היא בניית מערכות יחסים, ובניית מערכות יחסים מבוססת על היכולת שלנו להניח בצד את הפחד ולאהוב באופן עמוק יותר. וזה לא קל.
תמיד יהיו משברים במערכות יחסים, ולכן טוב לפתח את המיומנות להיות הגשר במקום להיות חלק מהמשבר. עבודה עצמית תשפר את היכולת לבנות מערכות יחסים.
אנחנו על סף שינוי עולמי גדול, ואני מרגישה אותו בגוף. העמקתי את התרגול שלי, ואני עושה יותר יוגה ומדיטציה.
אנשים מתחומי המדיטציה והיוגה שפוחדים לפעול צריכים לפרוץ את המחסום הזה ולהתגבר עליו. וגם אנשים שחיים בעשייה ואומרים שאין להם זמן לעבודה מעמיקה צריכים להתגבר על זה.
מבחינתי האישית, הלמידה לדאוג לעצמי הייתה אמצעי הגנה בזמן שגדלתי בנסיבות מאתגרות. לומדים לא לפחד לשבת עם אנשים שכואב להם, פשוט להיות איתם. אני מנסה לראות את הטוב ביותר באנשים ולהיות הקול שרואה אהבה, הן בתוך ארגונים והן ביניהם.
כדאי לשאול את עצמנו: ״האם אנחנו מתחברים סביב כל מה ששבור וכל מי שחייו מבולגנים, או שאנחנו מנסים להתקדם בתוך מערכות שבורות?״
איזו עצה אפשר לתת לאנשים שרוצים לעזור ליצור שינוי חיובי אבל לא יודעים מאיפה להתחיל?
לא לחשוב שצוות קטן לא יכול לעשות דבר. לבחור דבר אחד, לברר מהי באמת תחושת השליחות, ולעשות את הדבר הזה היטב ובהתמדה. יהיה רגע בתנועה העולמית – חשוב להיות בקשר מספיק טוב עם הקול הפנימי כדי לזהות את הרגע הזה ולקום לפעול. אני חושבת שהקריאה הזאת מגיעה לכל אדם בדרך אחרת.
הדבר החשוב ביותר הוא פשוט להתחיל משהו. יש גדוּלה בהתחלת תרגול ובבדיקה לאן הוא מוביל. חשוב להיות מוכנים לפעול. הגל כבר כאן. אם אנשים ינועו איתו, הוא עולה והוא יישבר. יש אנשים שאומרים: ״אוי, אני לא יודעת, אין לי זמן...״ קבוצה של שבע אימהות עם שלוש שעות בשבוע יכולה לעשות משהו!
איך אפשר להתמודד עם חוסר ודאות או ספק כשמתעייפים ומרגישים שהכול עצום מדי?
לקחת הפסקה. אחרי 27 שנים, אני מאמינה לגוף שלי. אני רוצה לדעת איפה דבר מסוים מורגש בגוף שלי. יש רעיון כזה שלפיו אנחנו צריכים להקריב הכול בכל רגע, ואני חושבת שצריך להיזהר מאוד ולהקשיב לגוף בעניין הזה.
עכשיו אני יודעת איפה עובר הגבול שלי מבחינת יציבות כלכלית. אם אני לא יכולה להאמין שהמצב שלי יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, מה לגבי אחרים שנמצאים בלחץ כלכלי גדול עוד יותר? את מי אני משאירה בחוץ בגלל שאי אפשר להתמיד בכך לאורך זמן?
בהחלט לא כדאי להגיע למצב שבו כולם מותשים. כדאי לבחון איך לנוח יותר ואיך לדאוג לעצמנו. בסופו של דבר, כדאי לנסות לא להיאחז יותר מדי בתוצאה. לא כדאי להרגיל את עצמנו לחשוב שנכשלנו אם לא השגנו את התוצאה שרצינו.
לפעמים יש גרסאות ביניים. האם Occupy הצליחה? היא הייתה גרסת ביניים של משהו שעומד להצליח בגדול.
